<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יונתן בן עוזיאל</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ולי הסודר ד"ע ד"ע [—דעת עצמי דעת עניה] נראה כפירוש רבינו. וקצת ראייה מהא דהמקדש את אחותו [קידושין מ"ו ע"ב] דפליגי רב ושמואל דלרב מעות פקדון, וטעמא משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון. ופרכינן ולימא [לה] לשם פקדון סבר לא מקבלה. אלמא אע"ג דמסר לה ממש בלשון קדושין שהוא לשון מתנה, כיון דידע שאין קדושין תופסין בה [הוי ליה] כאילו פירש על מנת דתחזירם לי. ואפילו הכי אין כאן חיוב אלא בפשיעה, דהא לשם פקדון מסר לה ומשמע דין פקדון להני זוזי. והכא מאי שנא.
ואע"פ שיש להזר (נדר) [נזר] בראייה זו, לומר דלא דמי דהכא פקדון הוא מן הדין משום דכאילו פיתה לאחותו כדי לשומרן ואין לחייבה אלא על פשיעה, דבאיזה ענין נחמיר עליה לחייבה כשומר שכר. אבל הכא שפירש על מנת שתחזירהו לי באיזה ענין יפטר. ויש לומר דאין זו קושיא. מדאמר [ב"ב קל"ז ע"ב] רב אשי אי אמר על מנת שתחזיריהו והקדישו הא אהדריה. אי אמר ליה על מנת שתחזירהו "לי" מידי דחזו ליה בעינן. ונראה הטעם דוקא היכא דעל ידי עצמו מפקיעו ממנו, אבל נגנב (לאו אם) לא דהא אונסין הוו. ואין לומר שאני הכא דאיתיה בעיניה אבל אבד דליתיה בעיניה אין החזרה ניכרת ויתחייב.
ומפלוגתא דרשב"ג ורבי נמי דפליגי בנכסי לך ואחריך לפלוני דפסקינן הלכה כרשב"ג דאפילו עשאן תכריכין אי נמי מכר או אכל אין לו לשני אלא מה ששייר ראשון. ומה לי על מנת שתחזירהו לי ומה לי ואחריך לפלוני. וא"ת בכאן הזכיר חזרה ובכאן לא הזכיר חזרה. יש לומר דלא גרע אונס דעל מנת להחזיר ממכר ואכל דאחריך. דאי לא נימא הכי אדאשמעינן הקדישו שאינו מוחזר [לא]שמעינן נגנב או אבד באונס דחייב אע"ג דליתא וכל שכן מקדיש דאיתא דמיחייב, דכל היכא דאיתיה הרי הוא בעין. אלא ש"מ מקדיש דוקא דאיתיה בעין הוא איהו ניהו דאפסיד אנפשיה דלא אהדריה, אבל אונסין נראה דפטור.
ושארי טעמי [של] מתנה על מנת להחזיר אכתוב בכלל ולשון קצר. כל מתנה שהיא על מנת להחזיר ויש בה הנאה למקבל מתנה, כגון אתרוג לצאת ושור לחרוש וכן כולהו דחשיב בקידושין [ו' ע"ב] שיכול האדם ליהנות מהן בין במצוה וכל שכן ברשות מתנה היא. שהרי אע"פ שהגוף חוזר, כיון שנהנה בכולו הרי הקנה לו הגוף וקנוי הוא לו לאותה הנאה שנהנה. אבל ההיא דמתנת בית חורון מה הנאה הגיע לזה שיבוא אביו ויאכל בסעודה. הילכך כה"ג לאו מתנה היא. והא דתלי טעמא כל מתנה אם הקדישה אינה קדושה דאינה מתנה, לאו כלל מלא הוא, אלא הכי קאמר כל מתנה שאין בה הנאה למקבל (אלא) מצות הקדש אותה, אינה מתנה, הא שאר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה כשיש בה הנאה למקבל.
והכא לא שייך למימר מצוות לאו ליהנות ניתנו, דכיון דרחמנא אמר [סוכה כ"ט ע"ב] ולקחתם לכם משלכם וצריך להוציא [ממון] לשם מצוה, נמצא הנותן מהנה את המקבל הרבה. כאילו נתן טלית מצוייצת כדי להתעטף בה בלבד ולמאן דאמר [ציצית] חובת גברא. דכל מצוה שאדם צריך ליקח משום חובה, כגון אכילת מצה ומרור ומזוזה כולן הנאה. אבל תקיעת שופר ונותן עירובו בקבר [עירובין ל"א ע"א] וטבילת מצוה כדאיתא בראש השנה [כ"ח ע"א] כיון שיש לו [תיקון] ולא מיכתת שיעוריה, אע"ג דאיסורי הנאה נינהו ההיא מצוה שנהנה ממנה לאו הנאה חשובה היא. אבל אם אין לו שופר ונתן לו שופר כשר לצאת בו הנאה גמורה היא, שהרי צריך לחזר עליו אם אין זה, הילכך בכה"ג ניתנו מצוות ליהנות בהן איש לרעהו כדי לזכותו.
